עידו עוזר לכם לעשות סדר בסצנה הלטינית

לאחרונה, הוספנו במועדון רחבה נוספת. התוספת הזאת אפשרה לנו להביא לרקדנים הפוקדים את המועדון סגנונות נוספים של ריקוד מהעולם הלטיני. יחד עם זאת, אני מאמין שמי מכם שעדיין לא צבר ותק בסלסה עשוי להיות מבולבל מאד מכל אפשרויות הבחירה. אני ארחיב מעט על הסגנונות ועל האולמות כדי לעשות סדר בבלאגן שמתרוצץ בראשכם. לאחר מכן אענה על כמה תהיות ששמעתי עד היום לפי דעתי האישית, וזה לדעתי דווקא החלק הכי חשוב של הפוסט. את החלק האחרון לדעתי גם רקדנים ותיקים ייהנו לקרוא.

סגנונות הריקוד שנלמדים בקומפלקס

אז ככה, במועדון נכון לעכשיו אנו מלמדים שלושה סגנונות ריקוד מרכזיים (ועוד כמה פחות מרכזיים בשיעורים מקדימים). שני סגנונות ריקוד של סלסה: הסגנון הקובני, וסגנון הLA. בנוסף, התחלנו גם ללמד סגנון חדש של ריקוד לטיני בשם באצ’טה.
סלסה הוא סגנון הריקוד הלטיני הנפוץ ביותר בארץ ובעולם. שני הסגנונות הנפוצים ביותר בארץ הם הסלסה הקובנית והLA. הסלסה הקובנית (או קאזינו) היא הסלסה המקורית כפי שהיא נולדה בקובה. הריקוד הוא ריקוד רחוב, עממי, קצבי לרוב, חברותי וגם מעט חושני (אם לוקחים את זה לשם). לסלסה הקובנית ישנה גם וריאציה של ריקוד קבוצתי במעגל, בו מוביל הרואדה קורא למשתתפים לעשות תרגילים שונים, והחלפות זוגות אחד אחרי השני, לזה אנו קוראים “רואדה” (גלגל בספרדית). במסגרת השיעורים הקובניים, אנו מלמדים תרגילים שאופייניים גם לרואדה וגם לריקוד זוגיים.
סגנון סלסה נוסף הוא סגנון הLA. כפי ששמו מציין הוא התפתח בLA שבארה”ב, כאשר מטרתו העיקרית הייתה להיות מתאים יותר להופעות. הסגנון “נרקד על קו”, כדי בני הזוג תמיד יופיעו לנגד הקהל, והוא משלב אלמנטים שונים מתוך הסלסה הקובנית וסגנונות אחרים של ריקוד שנועדו לתפוס את עין הצופים: שבירות חדות, סיבובים מהירים וכדומה. הסגנון הזה לא פחות חושני מקודמו, אבל האופי שלו הוא יותר רשמי ופחות עממי.
הבאצ’טה היא כבר סגנון אחר לחלוטין של ריקוד, אמנם לא סלסה אבל בהחלט חלק ממשפחת הריקודים הלטינית. סלסה עדיין דומיננטיות יותר בארץ, אבל מדובר בסגנון שתפס תאוצה רבה בשנים האחרונות עד שהוא כבר תופס חלק יפה במרבית המועדונים. הבאצ’טה היא סגנון ריקוד שהגיע אלינו מהרפובליקה הדומיניקנית, עם זאת בארץ נהוג לרקוד אותו בסגנון בשם באצ’טה סנשואל. אפשר להגיד שבאצ’טה היא ריקוד הסלואו של העולם הלטיני, אבל אם נגיד רק את זה, אנחנו עושים לסגנון עוול אם לא נזכיר את כל החושניות שנוטפת ממנה. מדובר בריקוד רומנטי מאד, ומאד חושני שמשלב בו כבר בשלבים מוקדמים הרבה חיבור בין בני הזוג, והרבה תנועת גוף רכה ומושכת.

אוקיי, ואיך האולמות מתקשרים לזה

בכל ערב אנו מחלקים את הרחבות בצורה שונה. נכון לכתיבת הפוסט, יום שלישי הוא יום של רחבת באצ’טה וסלסה. ויום שבת הוא ערב של רחבת סלסה LA/מיינסטרים, וסלסה קובנית.
את יום שלישי קל יותר להסביר. ברחבת הבאצ’טה תמצאו את מוזיקת הבאצ’טה שעליה ורק עליה אנו רוקדים באצ’טה. וברחבת הסלסה תשמעו את כל סגנונות הסלסה על כל גווניהם, ותוכלו לרקוד שם את כל סוגי ריקודי הסלסה.
יום שבת, זה קצת מורכב יותר. החלוקה בין האולמות היא לא באמת של סגנונות ריקוד, אלא של סגנונות מוזיקה. לסלסה יש כמה תת סגנונות, ויש להם אופי מאד ייחודי ונפרד אחד מהשני. באולם הקובני, תשמעו בעיקר מוזיקה שנקראת טימבה, מוזיקה קובנית עממית וקצבית. זו המוזיקה האידאלית לריקוד הקובני ולכן כנראה שרוב רקדני הקובני ימצאו שם. באולם הLA, אתם תשמעו מוזיקה שנקראת ממבו, דורה, וגם מעט סלסה רומנטית. ממבו ודורה הם שני סגנונות שבארץ נהוג יותר לרקוד עליהם את סגנון הLA. קשה קצת להפריד בין סגנונות בלי להיכנס לעובי הקורה, אבל אם ארשה לעצמי לא לדייק, בגדול מאד אפשר להגיד שהז’אנרים הנ”ל חדים יותר מהקובני, יותר כלי הקשה, ויותר מלודיים (פחות דגש על שירה). דרך אחרת לנסות לאפיין אותה, היא להגיד שהן קצת יותר מושפעות מג’אז. בסלסה הרומנטית יש דווקא הרבה דיבורים, עובר בשיר סיפור שלם והמוזיקה רומנטית ויחסית איטית בדרך כלל. על הסגנון הזה בארץ נהוג לרקוד סלסה קובנית או LA, לבחירתכם.
אם לסכם, האולמות מחולקים על פי המוזיקה שתשמעו שם. באולם של ממבו ודורה, תראו יותר רקדני LA, ובאולם הקובני (טימבה) תראו יותר רקדני קובני, אז לכו לאולם שבו תרגישו נוח לרקוד. אם אתם יודעים רק סוג אחד של סלסה הצעתי האישית היא ללכת לאולם הרלוונטי, שם תרגישו הכי נוח.

תשובות לשאלות נפוצות

אני אענה פה על כמה שאלות שבוערות אצל הרבה תלמידים, וגם לי בוער להעביר את הגישה שלי לגביהן. מדובר בדעה אישית בלבד, אבל אם להיות דוגרי, אני צודק. אז אני מציע לכם להקשיב לי.

אסור לי לרקוד קובני באולם הLA או לרקוד LA באולם הקובני?

התשובה הקצרה – מותר, ועכשיו לתשובה הארוכה.
בקובה שומעים כמעט כל סוג של מוזיקת סלסה, ממבו, דורה, טימבה, רומנטי ומה שלא תרצו. אבל מה? רוקדים שם רק סלסה קובנית, לא משנה על איזה סגנון. תאמינו לי, הם לא עושים את זה מבורות, הם המציאו את הסלסה, מי אנחנו שנגיד להם אחרת?! אבל יש סיבה למה לא אכפת להם על איזה סגנון הם רוקדים. סלסה זה ריקוד, ובריקוד אנחנו מתבטאים, וכל סגנון של מוזיקה מוציא מאתנו צורת התבטאות שונה. כרקדנים, אנו יוצאים נשכרים כשאנו רוקדים על ז’אנרים שונים את אותו סגנון של ריקוד. לסלסה על כל גווניה יש מאפיינים משותפים בסיסיים שמאפשרים לנו לרקוד גם קובני וגם LA.
עכשיו, כמו שאמרתי, זו דעתי האישית. סצנת הסלסה מלאה באנשים שיגידו לכם אחרת, שיגידו לכם שעל הז’אנר הזה רוקדים את זה ועל הז’אנר הזה רוקדים את זה, ואתם עושים טעות חמורה של מתחילים כשאתם הולכים כנגד הזרם. יש לי מספיק ניסיון בתחום בשביל לפסול את הדעה הזו. ריקוד זה ריקוד, זה אומנות ולא מתמטיקה. אתם מוזמנים להתעלם מתגובות כאלה ולשלוח אותם להתווכח איתי, לצורך חינוך מחדש.
סייג ראשון, אפשר לרקוד על כל ז’אנר כל סגנון, אבל זה לא אומר שזה קל. לרקדן הקובני, הז’אנרים של של ממבו ודורה עשויים להיות חדים ומהירים. להתאים את הריקוד נכון למוזיקה זה לא עניין קל, והרבה פעמים הריקוד ירגיש פחות טבעי. לרקוד LA על קובני זה עוד פחות טבעי, אבל בשני המקרים זה הניסיון שמלמד איך להיות קשוב למוזיקה בצורה מתאימה.
סייג שני. באצ’טה לא רוקדים על סלסה וסלסה לא רוקדים על באצט’ה. אתם מוזמנים להראות לי שאני טועה, ושהמוזיקה מוציאה מכם משהו אחר, אבל באופן עקרוני המוזיקה של סלסה ובאצ’טה שונה מידי בבסיס שלה. הריקודים הותאמו מלכתחילה לשבת נכון על המוזיקה, וזה פשוט לא עובד אחרת.

אז מה כדאי לי להתחיל ללמוד?

התשובה הקצרה – כדאי לך להתחיל ללמוד מה שמושך אותך, את/ה הרי בסלסה בשביל ליהנות.
אני כן חושב שמומלץ להשלים את רמה ראשונה ושניה של סלסה. זוהי שכבת בסיס גם לסלסה הקובנית וגם לסלסה LA. זה סה”כ ארבעה שיעורים, וזה ייתן לך די זמן להתרשם מהסגנונות. מומלץ להסתכל על הרקדנים השונים במועדון, לשאול אנשים מה הם רוקדים בשביל להכיר מה מוצא חן בעינכם. בתום רמה שניה, לכו לאן שהלב שלכם לוקח אתכם.
שוב, בסצנה שלנו יש דעות כאלה ואחרות, שיש סגנון אחד שהוא עליון על האחר, לכאן ולכאן. תתעלמו מכל מי שאומר לכם את זה, ושלחו אותו להתווכח איתי לצורך חינוך מחדש. כן אפשר להגיד שקל יותר להביע ביטוי עצמי בLA בשלבים מוקדמים, בעוד שבקובני זה מגיע די בשלהי הלימוד, וזה מה שהרבה פעמים מושך בעיקר בנות לסגנון הLA. וכן אפשר להגיד שטכניקת הבסיס של LA מעט יותר מורכבת, ולכן קצת יותר קל להתחיל עם קובני. ואפשר להתווכח על הבדלים נוספים. ההבדלים האלה מצטמצמים ונעלמים ככל שמתמידים ועולים ברמות. בסופו של דבר, עזבו אתכם שטויות, לכו ללמוד מה שבא לכם.

כדאי לי ללמוד כמה סגנונות בו זמנית?

התשובה הקצרה – רוב הסיכויים שלא.
למתחילים ההמלצה שלי בדרך כלל היא לכל הפחות לסיים את תוכנית הלימודים לפני שעוברים סגנון. ההמלצה העוד יותר חמה שלי היא להשקיע זמן מה (לפחות כמה חודשים) במאסטר כדי להרגיש בבית כשאתם רוקדים את הסגנון. לימוד כמה סגנונות בו זמנית, בדרך כלל מבלבל ופוגע בתהליך הלימוד. אני גם ממליץ להימנע מלקפוץ רמות, כי במרבית המקרים זה מוביל ליסודות רעועים, גם אם ריקוד זה בדם שלך.
במקרה של שילוב סלסה קובנית וLA מה שהצעתי למעלה חד משמעי. לגבי, באצ’טה, אני ארשה לעצמי לרכך קצת את העמדה. המוזיקה, וההובלה מספיק שונה מסלסה בשביל שפחות יבלבל אתכם ללמוד את הסגנון במקביל. זה עדיין לא מומלץ לדעתי, אבל אם ליבכם חפץ בבאצ’טה בהקדם, אז לדעתי הפגיעה בלימוד תהיה יחסית מנמלית.
לאלה מכם שהם עם מעט יותר ניסיון. כל רקדן בשלב מסוים צריך להחליט לאיזה כיוון הוא לוקח את הריקוד, ולאן הוא רוצה להגיע. עושה רושם שמרוב סגנונות ריקוד אנשים לא יודעים מאיפה להתחיל והם רוצים לבלוע את הכל כמה שיותר מהר. אז לחיוב אם תלמדו הרבה סגנונות כמובן שאתם יוצאים נשכרים בכמה סגנונות ריקוד שונים, אבל יש לזה גם מחיר. כשאתם רואים רקדן מטורף על הרחבה ואומרים לעצמכם שאתם רוצים להיות כמוהו, אז תדעו שזה בדרך כלל לא סתם כשרון מולד. ברוב המקרים הרמה של הרקדן מגיעה מתוך השקעה רבה בתחום אחד. צריך להשקיע מעבר לתוכנית הלימודים בשביל להיות רקדן ברמה גבוהה. צריך ללכת לסדנאות, צריך להתמיד במאסטר ובמקורות של כל סגנון, צריך להתאמן בבית. בקיצור, צריך לחיות ולנשום את הסגנון שרוקדים. יש כל כך הרבה מה ללמוד בסגנון, שגם אחרי למעלה משש שנים שבהן מעולם לא הפסקתי ללמוד את הסלסה הקובנית את מקורותיה וסגנונות נוספים, אני יכול להגיד “קטונתי”.
בשורה תחתונה, בשלב מסוים אך מתקדם בסלסה כל אחד צריך להחליט מה עושה לו טוב. להיות טוב בהרבה אבל מומחה בכלום, או מומחה במשהו, וקצת פחות טוב בדברים אחרים. אם הוא רוצה להתבטא בכמה סגנונות שונים, או שהוא רוצה להגיע לרמת ביטוי מקסימלית בסגנון ספציפי. זה לא שחור ולבן כמו שאני מציג את זה, יש הרבה אפור באמצע, אבל אני כן חושב שרצוי להחליט לאן פניכם מועדות. כך או כך, הדבר שאני הכי ממליץ להימנע ממנו, זה להפסיק ללמוד. איפה שהלימוד מפסיק היצירתיות, האתגר ויכולת הביטוי העצמית נעלמים אט אט. אבל אם גם זה בסדר מבחינתכם, ואתם פשוט נהנים לרקוד במסיבה, לכו על זה – ריקוד זה בשביל הכיף והנפש.

שלכם,
עידו פליישון